יש גם ימים כאלה. שמדייקים את המסע. שהכרחיים לתודעה שלי.

הפתעות.

סיטואציות כאלה. פחות נעימות.

שמפתחות אותי. מצמיחות אותי. ולא משאירות אותי. באיזור הנוחות שלי.

כי קו ישר במוניטור. מסמל מוות.

אז כשיש עליות וירידות. החיות. השמחה. ההערכה לדברים. נעשית משמעותית. ההודיה מתעצמת.

כמה כיף להיזכר שוב. באהבה. בשמחה. בטוב. ברגעים ה"רגילים".

רגע של התעצבות. מלשון עיצוב.

חוזרת לסורי. מבינה. את השיעור. מתבוננת עליו בעיניים קצת אחרות. מה היה פה לטובתי.

משחררת. מרפה. מחבקת.

גם את הרגעים הללו. את התחושה הלא נעימה בבטן.

לפעמים. לפגוש אותי. מבפנים. זה כל כך לא פשוט. אבל רצית אמת לא?

אז תסתכלי עליי. אני בתוכך. בתוך הלב שלך. במחשבות שלך. אני לא סתם בוחר לפעום דווקא עכשיו. מהר. את צריכה להתבונן לתוכך. להבין מה ריגש אותך. ממה התפעלת.

זקני השבט. ואם בגבורות 80 שנה. גבורה. להתגבר. לשחרר. ממקום אמיתי. שמבין. שיש לקבל. את הטבע. כמו שהוא. בלי ויכוחיים שכלתניים. פשוט. כי ככה זה. זה הטבע.

כל העולם. נברא. אלא בשבילו. ולחבק את המציאות. מתוך הבנה. שהכל יכול להתהפך. וגם כשמתהפך. אז מתהפך עליי לטובה.